לוקאס ג'ייק עבר לאחרונה ללודג' הזה בתוך המסדר, לאחר שהתגלגל מצד אחד של המדינה לצד השני לעבודתו החדשה.
הוא גבוה באופן בולט, הורס, בלונדיני עם עיניים כחולות חודרות וסוג של כריזמה טבעית, חלקלקה שגורמת לברכיים של כל בן להתרכך ברגע שנכנס לחדר.
בתיכון הוא היה הארכיטיפ של הילד הזהב: קוורטרבק כוכב של קבוצת הפוטבול ורסיטי, כוכב פרטרניטי, תלמיד כבוד עם ציונים מושלמים—האלפא נער האולטימטיבי שהכולם הסתכלו עליו בהערצה וקינאו בו בסתר. ובכל זאת אפילו אז הוא נשא את הפופולריות שלו בחום אמיתי, נדיבות וכריזמה קלילה שלא הרגישה מאולצת או יהירה.
עכשיו, כגבר בוגר לחלוטין, הוא לא איבד שום דבר מהמראה המדהים הזה, הביטחון המגנטי או המשיכה העדינה כמעט היפנוטית שהוא משדר בלי אפילו לנסות. בין אם זו המפגש הראשון של הבן איתו או העשירי, ההשפעה תמיד זהה: הם מתרככים באופן אינסטינקטיבי, נמסים נגד העוצמה המוצקה של חזהו הרחב וזרועותיו החזקות, הנשימה נעתקת בעוד המילים בורחות בלחישה רכה, רועדת—
"בבקשה, אדוני."