יש קצה בניקו שנרשם מיד — הדרך הישירה והבלתי מתפשרת בה הוא מסתכל במצלמה, הדיו שרץ על שתי זרועותיו ומטה על חזהו, האוזניים המחוררות והשיער הכהה והמעט פרוע. זה נקרא כגישה, וזה לא שגוי. אבל הקצה האמיתי פשוט יותר ממה שהאסתטיקה מציעה. ניקו יודע בדיוק מי הוא, מה הוא רוצה מסצנה, והוא אומר זאת ללא היסוס. הבהירות הזו היא מה שהופך אותו לרב-תכליתי כוח משכנע באמת — הוא מתחייב במלואו בכל כיוון כי הוא אף פעם לא לא בטוח באיזה הוא נמצא. רזה, מקועקע בכבדות ושעיר באופן טבעי, יש לו מראה שנשאר איתך ופתיחות שהופכת אותו לשווה לחזור אליו.